איך סללתי את דרכי לאהבה
"הדמעות שאינן זולגות שוקעות על גבי הלב ועם הזמן מצטברות עליו כקרום ומשתקות אותו, בדומה לאבנית המצטברת במכונת הכביסה ומשביתה את פעולתה".
(סוזאנה תמרו/ ללכת בעקבות הלב)
לעתים עצב גדול משתלט על הגוף, ממלא אותו ולא מותיר מקום לאנרגיית החיים.
(בדומה לאבנית המצטברת במכונת הכביסה ומשביתה את פעולתה).
לפני עשרים ושלוש שנים בעלי (לשעבר) נטש אותי, ונראה היה שאין תקומה, שחיי תמו, שסוף העולם הגיע.
המון פעמים שואלים אותי איך מצאתי את הכוחות לצאת מחדש אל "שדות הצייד" ולחפש אהבה אחרי מה שנראה כמו קריסה. (ולמי שלא יודע מצאתי אותה בגדול, אהבה שהולכת ומתעצמת ומעמיקה עם השנים).
משהו בתוכי הרשה לי לקרוס, לכאוב, לבכות אוקיינוס של דמעות.
והעצב שבי פינה אט אט את מקומו לאנרגית החיים.
ושם נמצאו הכוחות.
היום, כשאני חיה ומלמדת התמקדות שעיקרה נתינת מקום לכל מה שמתרחש בתוכנו,
אני מבינה את מה שאפשר לי אז לגייס את המשאבים שבתוכי ולסלול את דרכי לאהבה.
השאר תגובה