31.8.16

עידית: שלום לך. אני ממש זקוקה לך.

עתידית: מה קרה חמודה?

עידית: אני פוחדת.

עתידית: ספרי לי.

עידית: פוחדת להתחיל לבנות אתר חדש ומעודכן.

עתידית: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך?

עידית: שאיחטף לשכונת האימפוטנטיות, לשכונה הזאת שבה אני טובעת ואין לי אוויר ואני בודדה ומתביישת ששוב הגעתי לשם.

עתידית: ומרוב פחד להגיע לשם את לא יוצאת לדרך.

עידית: נכון.

עתידית: מה את צריכה ממני?

עידית: קודם כל שתראי אותי ותביני אותי.

עתידית: אין מישהו בעולם שיכול להבין אותך יותר ממני. הייתי בכל מקום שבו את נמצאת. זוכרת?

עידית: כן, אבל אולי כבר שכחת כמה זה קשה, כמה זה בלתי נסבל.

עתידית: לשמחתי אני חווה את זה פחות ופחות אבל עדיין נחטפת לשם לפעמים.

עידית: ברצינות? גם את?

עתידית: ממש כך.

עידית: מאכזב.

עתידית: מצטערת חמודה. לא הבטחתי לך שאני מושלמת.

עידית: צודקת, אבל זה בכל זאת מאכזב אותי.

עתידית: כן, אני רואה את האכזבה שלך.

עידית: תודה. אני כל כך אוהבת את זה שאת פשוט רואה, שאת לא מנסה לחלץ אותי בכוח.

עתידית: תודה.

עידית: ובכל זאת יש לך אתר מעודכן וכיף לך להשתכשך בחומרים, לכתוב, לעדכן.

עתידית: נכון.

עידית: נו, אז אולי בכל זאת תגלי לי איך הגעת לשם?

עתידית: מתוקה. את לא לומדת שאיני מגלה לך את האיך.

עידית: כי אני כל כך רוצה לדעת.

עתידית: תהליך, מתוקה. העזתי לצאת לדרך למרות הפחדים.

עידית: וכשנחטפת לשכונת האימפוטנטיות מה עשית?

עתידית: כלום, ובכל זאת כפי שאת רואה לא טבעתי ויש לי אתר. את יכולה לזה. יש לך כנפי רוח.

עידית: תודה, חזרתי לנשום.

 

 

עידית ועידית העתידית

תגובות