31.8.16
עידית: שלום לך. אני ממש זקוקה לך.
עתידית: מה קרה חמודה?
עידית: אני פוחדת.
עתידית: ספרי לי.
עידית: פוחדת להתחיל לבנות אתר חדש ומעודכן.
עתידית: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך?
עידית: שאיחטף לשכונת האימפוטנטיות, לשכונה הזאת שבה אני טובעת ואין לי אוויר ואני בודדה ומתביישת ששוב הגעתי לשם.
עתידית: ומרוב פחד להגיע לשם את לא יוצאת לדרך.
עידית: נכון.
עתידית: מה את צריכה ממני?
עידית: קודם כל שתראי אותי ותביני אותי.
עתידית: אין מישהו בעולם שיכול להבין אותך יותר ממני. הייתי בכל מקום שבו את נמצאת. זוכרת?
עידית: כן, אבל אולי כבר שכחת כמה זה קשה, כמה זה בלתי נסבל.
עתידית: לשמחתי אני חווה את זה פחות ופחות אבל עדיין נחטפת לשם לפעמים.
עידית: ברצינות? גם את?
עתידית: ממש כך.
עידית: מאכזב.
עתידית: מצטערת חמודה. לא הבטחתי לך שאני מושלמת.
עידית: צודקת, אבל זה בכל זאת מאכזב אותי.
עתידית: כן, אני רואה את האכזבה שלך.
עידית: תודה. אני כל כך אוהבת את זה שאת פשוט רואה, שאת לא מנסה לחלץ אותי בכוח.
עתידית: תודה.
עידית: ובכל זאת יש לך אתר מעודכן וכיף לך להשתכשך בחומרים, לכתוב, לעדכן.
עתידית: נכון.
עידית: נו, אז אולי בכל זאת תגלי לי איך הגעת לשם?
עתידית: מתוקה. את לא לומדת שאיני מגלה לך את האיך.
עידית: כי אני כל כך רוצה לדעת.
עתידית: תהליך, מתוקה. העזתי לצאת לדרך למרות הפחדים.
עידית: וכשנחטפת לשכונת האימפוטנטיות מה עשית?
עתידית: כלום, ובכל זאת כפי שאת רואה לא טבעתי ויש לי אתר. את יכולה לזה. יש לך כנפי רוח.
עידית: תודה, חזרתי לנשום.
השאר תגובה